אוטיסטים היו נראים בעיני מוזרים, היום אני שואף לקצונה

אובחנתי כאספרגרי רק בכיתה י"א, ועד אז היה לי קושי משמעותי בהתחברות לחברה של אנשים בגילי. פתאום היה לזה הסבר ושם.

לא הלכתי עם האבחנה הזו "על הכתף", אבל מצד שני – גם לא הסתרתי. המשכתי להתנהל כרגיל, אבל כשהיה שם לשוני שלי – פתאום החלקים נפלו למקומם והיה לי קל יותר להוריד את התסכולים שליוו אותי במשך כל חיי במערכת החינוך, קיבלתי את כל ההתאמות בהתאם לצרכים שלי (אלו התאמות, לא הקלות, כמו שנוטים לחשוב) ועזר לי להוציא את המיטב שבי – הן בלימודים והן בחברה וסיימתי תיכון כתלמיד מצטיין.

היה לי ברור שאני רוצה להתגייס, אך היו לי הרבה מאוד חששות, איך אוכל להתחיל במערכת מרובעת ונוקשה, שלא ממש מקבלת את השונה, מחלקת פקודות וצריך להתיישר על פיה. מה יקרה מהבחינה החברתית, ומה יהיה המקצוע הצבאי שלי, שבו אוכל גם לרכוש כלים לעתיד לחיים האזרחיים וגם לא ארגיש שאני מבזבז את שלוש השנים של השירות הצבאי.

בהתחלה היו כאלו שיעצו לי בכלל לא להתגייס, הן אנשי מקצוע וגם חברים. אך אז – ההורים שמעו על תוכנית "תתקדמו" והתחילו להתעניין ולחקור על הנושא.

הזמינו אותנו לכנסים של הפרוייקט, אך אני הרגשתי לא שייך לשם בכלל ולכן לא שיתפתי פעולה. התדמית שהיתה לי בראש לפני הטירונות היתה מאוד לא הוגנת כלפי נערים אחרים על הרצף – בגלל שתלמידים אחרים, במסגרת התיכון בו למדתי הסתכלו עליהם כ"מוזרים", ודחו אותם, ולא רציתי להשתייך לקבוצה זו. חלק מזה גם נבע גם מתוך החשש מפני העתיד, מהצבא בכלל וההתנהלות כאוטיסט בין אוטיסטים ולאחר מכן – בין אנשים נוירו-טיפיקליים (נון טטים).

התחלתי לרצות להשתתף בתוכנית כשהבנתי שיש שלבי הסתגלות ארוכים יותר ויש התאמות לצרכים שלי ושל האחרים – הן הפיזיים (למשל ביגוד ונעליים מותאמים במיוחד) והן הרגשיים (טירונות ארוכה יותר ומדורגת).

במהלך המיונים לתפקידים השונים גיליתי שסך הכל של החבר'ה הם אנשים טובים, חלקם בתפקוד גבוה ממני, והתחלתי להתחבר עם מספר אנשים שיהיו איתי במחזור, וזה עזר לי לקבל את ההחלטה הסופית שאני רוצה להצטרף ל"תתקדמו", להיות הכי טוב שאני יכול, להצטיין, לעשות קורס קצינים ולהתקדם במסגרת הצבא הכי גבוה שאוכל.

עוד לפני שהגיעה רשימת המקצועות של תתקדמו – רציתי להיות מנהל רשת: זה מקצוע שניראה לי מתאים לכישורי ואוכל לתרום בו הכי הרבה. כשעברנו על רשימת המקצועות שהוצעו לחיילי תתקדמו, וראיתי שהתפקיד הזה פתוח לחיילי הפרויקט, החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח: רציתי להגיע למקצוע אחרי קורס מנהלי רשתות ולא כ"מיצוייניק" – חייל שלומד את התפקיד תוך חפיפה עם אחרים במקצוע, ורק אז הולך לעשות קורס (וגם זה – לא תמיד).

המיונים

כבר הצו הראשון היה מותאם: התייצבתי ביום שבו היו מעט חיילים יחסית, ככה שקיבלתי יחס יחסית אישי, המבחנים הפסיכומטריים היו מותאמים, ההורים שלי ליוו אותי לאורך כל המסלול, הקב"ן שראיין אותי היה מאוד חביב והכיר מראש את התוכנית ותמך בהחלטה שלי ללכת בדרך זו, וכן – קיבלתי יחס מאוד אדיב ומתחשב מצד צוות לשכת הגיוס.

בצו השני פגשתי לראיון אישי את סגנית מפקד לשכת הגיוס (בדרך כלל זו רק חיילת מאבחנת) ורופא צבאי בכיר ראה את המוטיבציה שלי ודאג שאקבל פרופיל גיוס, שמתאים ליכולת שלי.

לאורך כל הדרך אמרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב שאני רוצה להיות מנהל רשת, שעבר קורס ורוצה לשרת בחייל הים: בסיס סגור קרוב לבית.

היו לנו עוד כמה מיונים – מרפאה בעיסוק, סיווג ביטחוני, סיווג מקצועי וביקור בית של חונכות ומפקדת של הפרוייקט. השאלות חזרו על עצמן שוב ושוב – במבחנים לתחום הסייבר, הלוגיסטיקה, מודיעין וכו'. זה היה מעייף ומשעמם, ובכל זאת – בגלל שרציתי להגיע למקום ספציפי – אספתי את כל הכוחות והסבלנות ועניתי ברצינות.

כמו שאמרתי קודם – בחדרי ההמתנה למיונים הכרתי יותר טוב את החברים למחזור והתחלתי להרגיש רצוי וחלק מקבוצה של חיילים ואנשים טובים מאוד.

יום הגיוס

יום הגיוס הגיע ונסעתי עם המשפחה לבקו"ם. היה מרגש מאוד לעלות לאוטובוס שלקח אותנו לשרשרת החיול ולהיפגש לראשונה עם "הצבא האמיתי" והמפקדות. הרגשנו שכל הבקו"ם היה מגויס ומאורגן לקראתנו. למרות שהשרשרת הרגישה כאילו שהיא אין סופית ואין בה רגע לעצור, לקלוט מה קורה ולנשום, אבל בפועל הכל היה מאורגן היטב והוקל לי מאוד, בעזרת החברים והמפקדות שליוו אותנו כבר בשלב הזה. לקראת סוף היום לימדו אותנו את הבסיס למשמעת הצבאית הבסיסית: עמידות במסדרים, התייחסות למפקדות (קריאת "הקשב המפקדת", הצדעה וכו') וקוד לבוש. בסופו של היום – שוחררנו הביתה כחיילים על מדים.

הטירונות

הכניסה למסגרת הצבאית הייתה קשה לכולם. החיים של כולנו התהפכו ב 180 מעלות: פתאום לגור בחדר עם עוד חיילים, לקבל פקודות ולבצע לפי זמנים, ארוחות – לא כמו שאנחנו רגילים כל השנים מהבית, אבל נמצאו פתרונות סבירים לרוב הבעיות. אחד האתגרים הרציניים שהיה לכולנו היה הניתוק ממסכים: היינו ללא מחשבים וטלוויזיות וגם הסלולאריים היו כבויים ולא בהישג יד במהלך רוב היום. היו לחלק מאיתנו גם קשיים פיזיים – לא היינו רגילים לפעילות גופנית נמרצת (יחסית) ולמסעות, שגם אם היו קצרים – לא היו טריוויאליים לחלקנו.

במהלך הטירונות העונשים היו מותאמים למידותינו (קלים מאוד יחסית לשאר צה"ל). בהתחלה היו הרבה הפרות סדר ומשמעת שנבעו בעיקר מכך שלא היכרנו את המערכת הצבאית ולא קלטנו את הנוקשות שלה, אך עם הזמן למדנו להתארגן ולהסתדר בצורה טובה ויעילה יותר ושיתוף הפעולה בינינו לבין עצמנו ובינינו לצוות הפיקודי הלך והשתפר, וזה שיפר גם את האווירה הכללית.

באופן כללי – היו לנו הסעות אל הבסיס וממנו בכל התחלה וסוף שבוע, וזה הקל מאוד על ההגעה, ואיפשר לנו זמן לשנות פאזה בין הבית לצבא, בצורה נינוחה.

במהלך הטירונות היו מספר פעילויות שעזרו לנו מאוד להבין את המסגרת ולקראת מה אנחנו הולכים. לדוגמא ביקור בבסיסים בהם יש סיכוי שנשרת, פאנל של "בוגרי" התוכנית שענו לשאלות ספציפיות לתפקידים שביקשנו, סדנת "מעבר לסדיר" ועוד הרבה פעילויות יומיות.

אחד השיאים של הטירונות היה יום מטווחים בנשק חי. בתקופה שקדמה ליום זה קיבלנו הדרכות מאוד מפורטות על הנשקים והוראות בטיחות, כמו כן – קיבלנו עזרי מיגון נוספים, כדי שכולנו נרגיש בטוחים. אני חושב שיש חשיבות לעובדה שכולנו חווינו את המגע והשימוש בנשק (אם כי מי שלא רוצה – לא חויב לעשות זאת), כחלק מהיותנו חיילים בצה"ל.

במהלך הטירונות קיבלנו את השיבוצים לקורסים ו/או לתפקידים בבסיסים. חלק מהחיילים לא קיבלו סיווג ביטחוני ו/או את המקצוע שרצו וזה גרם למירמור, אך למרות הקשיים – לא ניכר שהיו יותר מדי משברים וכל מי שהתחיל את הטירונות גם סיים אותה.

טקס הסיום היה מרגש מאוד – גם לנו וגם למשפחות שלנו, וסימן סיום שלב המעבר שלנו אל הצבא ויציאה אל הדבר האמיתי.  בסיום הטקס כל חייל פגש את החונכת האישית שלו, שתלווה אותו במהלך השירות הסדיר, וחלק מהקבוצה הכירו את המפקדים שלהם לעתיד – בין אם לקורס ובין אם לבסיסי היעד.

קורס מנהלי רשתות

הקורס התקיים בעיר הבה"דים מדרום לבאר שבע. לקח זמן עד שהבנתי שניתן להגיע לשם בהסעות (שאטלים), ואין צורך בתחב"צ ויש גם שאטלים בחזרה. היינו חמישה בוגרי טירונות תתקדמו בין ארבעים חיילים רגילים.

במהלך הקורס החונכת ביקרה אותי כל שבוע ועזרה לתווך את הקשיים האובייקטיביים שלי לצוות ואת הדרישות של הצוות ממני.

שלושה מאיתנו השתלבו בקלות מהבחינה החברתית ולשניים היה קושי מסוים. עשינו את הכל כמו כל שאר החיילים, אפשרו לכולנו ללמוד לבד את החומר בקצב האישי שלנו, ואם היה קושי – קיבלנו את מלוא העזרה מהצוות. שמחתי שכל החברים מהטירונות סיימו את הקורס בציונים יפים.

שירות סדיר

המטרה שלי הייתה לשרת בבסיס סגור קרוב לבית וידעתי שחיל הים רוצה אותי אליו. עברתי משבר די רציני כשהתברר שאני אשרת בגדוד של חיל תקשוב, בבסיס רחוק מהבית, מה שחייב אותי להסתגל לנסיעות ארוכות, דבר שהיווה, מבחינתי גורם לחץ וקושי נפשי מאוד רציני. אפילו היו מחשבות של לשבור את הכלים ולעזוב את הצבא.

בעצה אחת עם המפקדת המיועדת לי בבסיס, מפקדת תתקדמו והורי החלטתי לתת לבסיס צ'אנס אמיתי למשך חודשיים. ואם לא ילך – אלחם בכל הכוח להגיע לחיל הים.

הנחיתה בבסיס החדש הייתה לא פשוטה, בלשון המעטה: נכנסתי לפלוגה מגובשת, שחשבתי שאתקשה למצוא בה את מקומי. שוב נכנס דיסטאנס מול המפקדים החדשים שלי, הנסיעות אכן היו לא פשוטות ומלחיצות, לא היה מענה לצרכים התזונתיים שלי והיה קשה לי לישון בבסיס בו לא הכרתי אף אחד. לא מצאו לי מדים בגודל שלי מה שגרם להתנהלות הפיזית להיות קשה ומסורבלת, במיוחד כשבאזרחות אני תמיד בבגדים קלים וגמישים. היו לי כאבים קשים ברגליים והרופא הצבאי סרב לאפשר לי להיות בנעליים אזרחיות, למרות המלצות של רופא צבאי מומחה, וזה הרגיז והשפיל אותי.

אחרי כחודש וחצי התחלתי להסתגל למקום החדש: התנהלתי בצורה יותר יעילה בתחב"צ, החברים במחלקה התחילו להכיר אותי ולקבל אותי כאחד מהחבר'ה בכל הפעילויות, קיבלתי מדרסים וריפוד בנעלים הצבאיות, ככה שהיה לי יותר קל ללכת ולתת שירות, התחלתי להביא אוכל מהבית ולחמם אותו בבסיס, והחונכת עזרה לי לנתח ולהבין מצבים מסובכים.

מהרגע הראשון בבסיס, הבנתי את החשיבות של החומר שלמדתי בקורס וכמה ידע מקצועי קיבלתי שם. העובדה שהייתי בקורס איפשרה לי לקבל הרשאות ולעשות דברים שללא קורס לא ניתן לעשות, וזה גורם לי להבין את החשיבות של הלמידה המסודרת מול רק חפיפה מקצועית. ממליץ לכל מי שרוצה לבחור בתחום זה להתעקש על הקורס.

היום אני נותן שירות לגדוד שלי, לא זקוק להשגחה צמודה, מרגיש חלק ממחלקת המחשוב ומהגדוד לה אנחנו נותנים את השירות, בגלל הסיווג הבטחוני הגבוה שלי אני יכול לתת שירות גם לגורמים נוספים מחוץ לגדוד.

מה שנחמד לי ונותן ערך מוסף לזמן שלי בבסיס הוא שאם אין עבודה – אני פנוי לעיסוקי ולא מחפשים אותי בפינות.

אני רוצה לציין שלמרות שיש בגדוד עוד מספר חיילים בוגרי טירונות תתקדמו, לא מתייחסים אלינו כשונים מאחרים, הן מבחינת הזכויות, והן מבחינת החובות ובעיקר – מהבחינה החברתית.

מלחמת "חרבות ברזל"

בתחילת המלחמה היה עומס כבד ביותר, במיוחד על מחלקת המחשוב ועל הגדוד שלנו, משום שלגדוד יש חלק חשוב ומרכזי במערך הלוחם של צה"ל כולו. בבת אחת קרו שני דברים: רוב הצוות של המחלקה שלי ירד לעזור בשטח יחד עם חלק נכבד מהגדוד שלנו, ובמקביל – הגיעו בבת אחת הרבה מילואימניקים שהייתי צריך לתת להם את כל העזרה כדי שיוכלו להשתלב מהר בעבודה השותפת, מבלי שהם יודעים על הקשיים שלי. כמו כן, כמו כל הגדוד, ממצב שבו יצאתי בכל סוף שבוע ביום חמישי וחזרתי בראשון, עברנו ליציאה בשישי בבוקר ועד לשבת בצהרים וגם זה פעם בשבועיים.

במהלך המלחמה זיהיתי ששינוי קל באחד התהליכים יקל מאוד על עבודת הגדוד שלנו. העליתי את הרעיון למפקדים ולאחר בחינה רצינית של הרעיון שלי – הוא התקבל ויושם. זה גרם לי להרגיש ששומעים ומעריכים את הדעות המקצועיות שלי, למרות שאני עדין צעיר בגדוד.

הרגשתי משמעותי ועצמאי ושיכולתי לשאת בנטל העבודה הקשה. קיבלתי פידבקים טובים מהמפקדים (כולל הקצונה הבכירה): הם הכירו בעבודה הקשה וההצלחה שלי לעמוד בה, למרות הקשיים שלי כחייל על הרצף.

הבסיס שלנו וסביבתו מטווחים לאורך כל המלחמה מגבולות עזה, ואנחנו חווים מטחי טילים ופגיעות של כיפת ברזל על בסיס כמעט יום – יומי. למרות הלחץ הפיזי – הסדר, המשמעת והארגון עוזרים לי להתמודד עם המצב והפחדים שהוא גורר, באופן טבעי.

בשבועות האחרונים הלחץ ירד, החבר'ה מהמחלקה חזרו לבסיס ומתפקדים שוב כצוות. חלק גדול מהמילואימניקים עזבו ובגלל העבודה הטובה שעשינו בתחילת המלחמה – כמעט ואין עכשיו קצוות לא פתורים.

סיכום עד כה

למדתי שלפעמים כדאי לנסות את התפקיד או הבסיס שיועד לך, לפני שפוסלים אותם אוטומטית, ואני יודע על עוד חברים במחזור שלא אהבו את השיבוץ שלהם לתפקיד או בסיס, ומערך תתקדמו דאגו לשנות את מה שלא התאים להם, כך שהיום הם מרוצים. כמו כן – מערך תתקדמו גם דאג לתנאי שירות מותאמים לחיילים שהיו להם קשיים אחרים.

מהרגע הראשון שאפתי להגיע הכי גבוה שאני יכול במסלול שלי. אני רוצה לצאת בבוא היום לקצונה ועושה את כל שביכולתי כדי שזה יקרה. משתדל להצטיין ולעשות כל משימה על הצד הטוב ביותר ובצורה שלמה, כך שלא אשאיר אחרי עבודה לחברים במחלקה ובגדוד. מרגיש שהשתלבתי היטב בצבא וברוב הזמן לא מרגיש שונה מאחרים.

בדיעבד – אני בהחלט שמח על שהחלטתי להתגייס דרך תתקדמו, למרות ההיסוס הראשוני בתחילת התהליך, ולא באחת מעמותות ההתנדבות לצה"ל. אני יודע שהשירות שלי משמעותי, נותן לי ומסלול להתקדם בתוך הצבא ואחרי השחרור - מקצוע לחיים.