משולחנה של האמא הכי גאה בעולם

 אני אמא לנערה בת 19.5 שתישאר בשלב זה בעילום שם. לצורך הסיפור נקרא לה פשוט מ'. הסיבה שאכתוב הכל בעילום שם כי מ' עדין "בארון". קשה לה לקבל את עצמה כאוטיסטית ובזכות השילוב שלה בצבא דרך תתקדמו אני רואה ניצנים ראשונים של קבלה עצמית, מה ששעות של טיפולים פסיכולוגים לא עשו. מ' התגייסה במחזור יולי 2023 ובגלל פציעה בתחילת הטירונות היא תשוב ותהיה חיילת במחזור הגיוס של ינואר 2024. המסר שלי – תשחררו, תנו להם לגדול, אבל אל תוותרו על השיבוץ, זה הכי חשוב.

תהליך האבחון

אז מ' שלי הנה הבכורה (יש לה עוד אח, בן 15.5), וכבר בהתחלה זיהינו אצלה איחור התפתחותי. כל דבר שהיה צריך להגיע, הגיע פשוט באיחור (זחילה, הליכה, דיבור וכו'). מ' הייתה מטופלת בהתפתחות הילד אצל כל קשת המטפלות מגיל 5 חודשים. בגיל 5 נכנסה לגן "תקשורתי שפתי" כשהאבחון היה – איחור התפתחותי רב תחומי. שזה בעצם אומר: כלום ושום דבר. הייתה בגן הזה שנתיים ורגע לפני החלטה של שיבוץ לכיתה א' זומנו לשיחה אצל הפסיכולוג של הגן. זה יום שאני זוכרת כאילו היה אתמול.

ערב לפני הפגישה עם הפסיכולוג צפיתי בסדרת טלוויזיה (נהדרת אגב) "פלפלים צהובים". מי שצפה בסדרה היה שם ילד ששיחק אוטיסט "קלאסי" והיו שם כמה נקודות,  מאד קטנות אגב, שפה ושם הזכירו לי התנהגויות של מ'. אפילו כאלה שהיו פעם  ונעלמו. אמרתי לבעלי באותו הערב: "תראה, אולי מ' בכלל אוטיסטית, תראה את הילד בסדרה....". בעלי ביטל את הרעיון "המשוגע שלי". אמרתי לו שמחר אני אשאל את הפסיכולוג. ולמחרת, לקראת סוף הפגישה בה דנו באפשרויות של מ' לכיתה א', פשוט שאלתי אותו "תגיד, איך אתה יודע שמ' לא אוטיסטית?. בשלב הזה הפסיכולוג החוויר ואני הבנתי שעליתי על מוקש. התחיל לגמגם והסיפור נגמר ב"שווה בדיקה".

למחרת היום, בשעה 8:00 מתקשרת אלי הגננת ומבקשת שנגיע לשיחה דחופה בגן. אמרה ששמעה את מה שאמרנו לפסיכולוג וגם היא חושבת "ששווה בדיקה". אנחנו שבועיים לפני ועדת השמה ועכשיו הם מתחילים לכסת"ח את עצמם.

חזרנו למכון התפתחות הילד שמכיר את מ' כבר למעלה מ 6 שנים ברצף ומטפל בה ודרשנו אבחון מיידי. אך בגלל שחצתה את גיל 6 נדרש גם אבחון של פסיכיאטרית. 2 אנשי המקצוע קבעו חד משמעית שמ' הנה על הרצף האוטיסטי. נשמתי לרווחה. לפחות הבנתי עכשיו מה קורה ומה הדרך שצריך לעשות. עכשיו כבר לא היינו תלושים באוויר עם הגדרה ריקה מתוכן.

אז מ' נכנסה לכיתה א', שהייתה כיתה קטנה עם עוד 7 ילדים על הרצף. בבית ספר רגיל. תחילה היא הייתה די ברמה התפקודית כמו שאר הילדים רק שעם הזמן היא פתחה פער משמעותי מהם. בכיתה ב' כבר שולבה עם הכיתה הרגילה במקצועות לא דידקטים. בכיתה ג' שולבה בכל השעורים עם הכיתה המשלבת ובסוף כיתה ג' התקבלה ההחלטה שהיא לא מתאימה לכיתה קטנה ועליה להשתלב בכיתה רגילה.

מאחר וגם עברנו לגור בעיר אחרת היא נכנסה לכיתה ד' בבית ספר חדש לגמרי, ילדים שהיא כלל לא מכירה, צוות שהיא לא מכירה. והיא עשתה את זה כמו גדולה. יצרה קשרים חברתיים, הבית שלנו היה כמו תחנת רכבת, כל היום באו ויצאו חברות. בלימודים היא הייתה ממש מצטיינת, כל שנה קיבלה (עד י"ב) תעודות הצטיינות לימודית ובין לבין גם תעודות הצטיינות חברתית.

סיימה יסודי, עברה לחטיבה ומשם לתיכון. כמובן בגרות מלאה והכל רגיל לגמרי.

בכיתה ה' סיפרנו לה שהיא למעשה אוטיסטית (היא שאלה לא פעם למה הייתה בעבר בכיתה קטנה) והיה לה מאד קשה לקבל את זה. היא ניתקה קשרים עם הילדים מהגן והכיתה הקטנה ולמעשה הייתה "אוטיסטית יחידה בעולם" מבחינתה.

תהליך הגיוס

כשהגיע הרגע להתגייס היא קיבלה צו ראשון ומיד לאחר מכן הגיע גם הודעת הפטור. הגשנו ערעור וקיבלה מועד לצו ראשון.

הכינו אותנו עם אלו מסמכים עלינו להגיע. לגבי האוטיזם היה לנו מורכב כי זו לא מחלה. מ'  לא מטופלת ע"י שום פסיכיאטר כי אין לה בעיות התנהגות/קשב וריכוז וכו' ולכן בנושא הזה לא היה אצלנו שום מסמך. נאלצתי ללכת באופן פרטי לפסיכיאטר נוער ולעשות לה שוב "אבחון" כדי שיהיה רשום מה הסטטוס שלה כאוטיסטית. חוץ מזה כמובן מסמכים רפואיים שונים ושאלונים שצוות בית ספר/מחנכת היו צריכים למלא וגם מכתבי המלצה של מחנכת ויועצת בית ספר.

לצו הראשון הגעתי איתה, ליוויתי אותה בתחנות השונות, לחלקן היא נכנסה לבד ולחלקן נתנו גם לי להצטרף לחלק מהפגישה (יותר בנושאים הרפואיים).

לאחר מכן זימנו אותה לעוד כ-2 ראיונות לסיווג ועוד משהו ששם היא כבר הייתה לבד. וגם הייתה לה שיחה עם מרפאה בעיסוק בתל השומר שגם לשם כמובן נכנסה לבד.

ביקור בית

כחודש לפני הגיוס הגיעו אלינו 2 חיילות "לביקור בית". במפגש הזה היה מקום להעלות שאלות הקשורות ליום הגיוס ולטירונות עצמה. החיילות היו מאד נחמדות ומאד רצו לסייע והייתה אווירה מאד חיובית. היה להן שאלון מובנה בו נרשמו צרכים לגבי מידות בגדים ונעלים, סוגי בגדים, תרופות שנוטלת באופן קבוע וכו'. שם גם העלנו למשל שמ' חייבת בחוץ להיות עם משקפי שמש (רגישות). החיילות גם נתנו לנו המון טיפים של מה צריך לקחת לטירונות ואיך יראה יום הגיוס עצמו.

מש"קית חינוך!?

לאחר כשבוע קיבלה שיבוץ – מש"קית חינוך. זה מה שהיא רשמה שרוצה ומאד שמחה לקבל את השיבוץ הזה.

והגיע יום הגיוס. 24.7.2023. ההתרגשות בשיא. מגיעים לבקו"ם ואני לא מפסיקה "לנזול". הגוזלית שלי בבקום. כמה עברנו כדי שכל זה יקרה וזה קורה. הבטחתי לה שלא אבכה, אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אני בעלי והגבר גבר בן ה 15 בכינו כמו ילדים קטנים.

בבקו"ם הסתובבו המון חיילות חונכות וצוותים ודי מהר קראו בשמה ומ' עלתה לאוטובוס.

שרשרת החיול

מה שהיה ביום הזה שכל המלש"בים עלו על אוטובוס נסעו כ 2 דקות למקום אחר בבקו"ם, והתחילו לעבור שרשרת חיול, תחילה קיבלו מדים, הנפקת חוגר, דיסקית, עשו בדיקות DNA צילומי שיניים, טביעות אצבע. הדברים לא היו בלחץ ונעשו בצורה רגועה יחסית. מ' הייתה צריכה לקצר ולהצר את המדים שלה (היא קצת נמוכה) אז לקחו אותה למתפרה בבסיס, שם לקחו את המידות שלה, השאירה את המדים, המשיכה את שרשרת החיול ואז לקחו אותה וקיבלה את כל המדים מדוגמים ומסודרים למידותיה. הם קיבלו שם ארוחת צהרים. היה שם מפגש עם המפקדות. עברו ראיונות של קציני מיון ושלישות, נפגשו עם המ"מ ולקראת השעה 17:00 עלו על האוטובוס חזרה לנקודה שבה נפרדנו ממנה והתפזרו משם לבתים.

בערב מ' קיבלה נקודה להגיע להסעות לבסיס. זה היה מאורגן. היו 4 קווים שונים. לכל קו היו מס' נקודות איסוף מרכזיות בארץ. ולכל קו גם פתחו קבוצת ווטסאפ וכל אחד ידע מה קורה.

למחרת הבאנו את מ' לתחנה עם המזוודה וכל הציוד ונפרדנו.

הטירונות

מ' מספרת שכשהגיעו למחוו"ה אלון הם התחלקו לצוותים, שמו תיקים בחדרים, אכלו צהרים, קיבלו מדי ב' והתחילה למעשה את הטירונות.

החוויה של מ' מהטירונות הייתה מאד חיובית. סיפרה שהשעורים היו מעניינים, לא טרטרו אותם, היו לא מעט הפסקות, האוכל היה ממש בסדר ואפילו עשו להם פריסה מתוקה.

ביום חמישי חזרה הבייתה מאושרת מתמיד, מלאה בחוויות טובות וכבר חיכתה ליום א' לחזור לבסיס.

הפציעה

לצערנו ביום ג' לאחר שחזרה לבסיס נפצעה (מעדה, נפלה ונפצעה בברך). הפציעה אכן קרתה במסגרת הטירונות אך זה לא בגלל ליקוי הקשור בצוות המפקדים או בטירונות עצמה. פשוט מעדה ונפלה. זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון.

למחרת הפנו אותה לבי"ח ומשם כבר אספנו אותה. היא נאלצה לעבור ניתוח ושיקום והייתה למעשה תחת ר"ם 2. מ' תתחיל את הטירונות מחדש במחזור ז' הקרוב בינואר 24'.

במהלך האשפוז וההחלמה בבית צוות המפקדות שלה הכולל את המ"מית, המ"פית, מפקדת אישית ועוד מפקדות לא הפסיקו להתקשר אליה ואלי לדרוש לשלומה, הגיעו לביקורים הן בבית החולים ולאחר מכן בבית. ואז התחילה המלחמה. וגם בימי המלחמה הראשונים הן המשיכו להתקשר ולוודא שמ' בסדר, ודאגו לה מאד. (אנחנו גרים במרכז הארץ).

ניצנים של קבלה עצמית

והדבר שבינתיים הכי הרווחנו הוא שמ' מתחילה לאט לאט לקבל את עצמה. פתאום היא נחשפה לעוד המון חבר'ה שמוגדרים אוטיסטים וראתה שלאף אחד אין קרניים.

היא גם הייתה בתחושה שהיא האוטיסטית בעלת התפקוד הכי גבוה בעולם וכל השאר ממש "מוזרים" והפלא ופלא, בטירונות היא הכירה עוד חבר'ה רבים וטובים בתפקודים הרבה יותר טובים משלה. אז איך אמרתי בהתחלה. יש לנו ניצנים ראשונים של קבלה עצמית (וזאת לאחר שעות של טיפולים פסיכולוגיים שונים שלא הביאו לשום תוצאה).

ולסיום אני רוצה לפנות להורים

לנו, ההורים, הייתה האפשרות לקבל את הפטור ובחרנו שלא. בחרנו תוך כדי שאנו מכירים הכי טוב את הילד שלנו, שהוא יכול להתגייס. גם הבנו שהילד שלנו בתפקוד כזה שיכול להתגייס לשירות סדיר רגיל ולא כמתנדב. והודות לאודי הלר, נוצרה התוכנית שנקראת תתקדמו. שלמעשה הם מתגייסים רגיל אך יש את ההתאמות / התיווך שהם כה זקוקים לו. כמו בבית הספר, לומדים בכיתה רגילה, עושים בגרות רגילה אבל יש התאמות.

תנסו לשחרר, תסמכו עליהם. תנו להם להשתפשף בחיים האמיתיים. הרי מה אנו רוצים באמת? שישתלבו בחיים האמיתיים במקסימום האפשרי. אם נעטוף אותם כל היום בצמר גפן הרי שזה לא יקרה. אז קצת להרפות. להשגיח, אבל ממרחק מה. תזכרו בכם, כשאתם התגייסתם איך הייתה החוויה, האם קיבלתם כל מה שרציתם? האם ההורים שלכם היו אתכם לאורך כל הדרך? אל תנסו להילחם כל הזמן בכל דבר. תבחרו את המלחמות שלכם.

מה שלדעתי הכי חשוב להילחם עליו זה התפקיד שהילד שלכם יקבל. מצד אחד יש את הרצון של הילד ומצד שני את צורכי הצבא ושני הדברים הללו צריכים להיפגש בנקודה שתהיה Win Win.

בהצלחה לכולם,

האמא הכי גאה בעולם!